היו הרבה שנים שהרגשתי שאין לי מספיק זמן -

להתארגן, להספיק, להיות מוכנה (לא רק פיסית). זה היה מאתגר ולא נעים. בעיקר זכורה לי חוויה פנימית של "לא מספיק": הזמן לא מספיק לי, אני לא מספיקה (גם במהות), מה שיש לא מספיק. הסתובבתי בעולם לא מרוצה ולא משנה מה עשיתי, כמה "הצלחתי" ומה קרה.

היה פער בין מה שקרה בחוץ לבין החוויה הפנימית שלי. אפשר לומר שחייתי בהסתרה של החלק הזה, זה היה הסוד שלי מבלי שהחלטתי שכך זה יהיה.
על פערים והסתרה אכתוב בפעם אחרת, היום אני בוחרת להתמקד במושג הזמן וחווית ה"לא מספיק".

לאחרונה יוצא לי לשמוע (בהקשרים שונים) משפטים נוסח "ניסינו/מנסים כבר שנה" או "כבר עברו שנתיים ועדיין לא.." ואפילו "כמה זמן אני עוד אצטרך לטפל ב.. הזה".
אני מכירה משפטים דומים שבמשך שנים רצו לי בראש (ועדיין לפעמים עולים). משפטים ששופטים את המקום בו אני נמצאת, משפטים חסרי סבלנות, קטני אמונה, מייאשים. משפטים שלא משאירים סיכוי כי לא משנה מה יקרה – מישהו.י שם בפנים לעולם לא יהיה מרוצה.

מבחינתי, עניין ה"אין לי זמן" וחווית ה"לא מספיק" נפגשים במקום של ביקורת ושיפוט, הם מציגים חזות שלילית וסגורה כשהמקור, לרוב, נמצא בחוויות ילדות מוקדמות ומקבל חיזוק תרבותי של קצב חיים מהיר (עד בלתי אפשרי), הישגיות ותחרותיות, ריבוי אפשרויות לצד שרירי התמדה רפויים.

אז, אולי את.ה מכיר.ה את התחושה הזאת של "אין לי זמן", "אני לא מספיק.ה", לצד חוויה פנימית של חוסר שביעות רצון, כיווץ, מרמור, פחד ש"לא יהיה לי", ועוד.
יכולים להיות לכך ביטויים מגוונים ושובבים שלפעמים גם מתחפשים.

מה עושים עם זה?
יש הרבה מה לעשות עם כל זה.
בחרתי שני דברים ראשוניים וחשובים שאפשר לעשות:
1. זיהוי ועצירה - כשעולה קול שיפוטי שאומר לי שאין לי זמן, שאין מספיק, ש"זה לא מספיק". חשוב שאזהה את הרגע (לפעמים החמקמק) הזה. מה שנקרא "לתפוס" את קצה הזנב לפני שזה בורח ומושך אחריו שובל שלם של תגובתיות יתר, האשמה, אשמה, הדיפה, קורבנות, כעס, וויתור ועוד.
אני מזהה את הרגע הזה והזיהוי הוא למעשה עצירה לרגע אחד! עצירה משמעותית שמאפשרת לי (אולי) גם להגיב ממקום אחר ולא מתוך השיפוט והסיפור.

2. לא לדעת – הרבה פעמים אני באמת לא יודעת מה לעשות עם כל מה שעולה (כפתור שנלחץ, ביקורת, שיפוט, חוויה פנימית מכווצת ושלל תגובות שמגיעות לאחר מכן). לקבל את זה ש"אני לא יודעת" וזה בסדר! יכול לחולל פלאים. זו אמירה שיכולה להביא לשינוי מדהים ומשמעותי בתפיסת העצמי שלי.

* אני מוסיפה כוכבית שחשוב לה להדגיש כי מדובר בתהליך שמבקש בחירה, התמדה, זמן ואמונה ולפעמים גם תמיכה (חברית/מקצועית).
ובנוסף, אין כאן עניין של "להצליח" או להגיע לאן שהוא, אלא להכיר עוד ועוד את עצמי ולהיות מצוידת עם כלים טובים לדרך החיים (גם ככה יש דברים שאינם תלויים בי, אלא בכוחות גדולים ממני. אז לפחות אעשה השתדלות במקומות שכן תלויים בי). זה יכול להוביל לתחושת ביטחון ושקט פנימי לצד יותר הנאה מהדרך.

 הלכה למעשה/דוגמא -

אישה כבת שישים, שכבר לא מעט שנים הולכת לטיפולים שונים. היא נגעה בסיפורי הילדות שלה, במשמעויות יוצרות המציאות של הבית בו גדלה וכעת כבר תקופה מגיעה אליי. אנחנו נכנסות פנימה עמוק מחבקות ומאמצות חלקים אישיים וכואבים שמושכים יופי בחוטים ומנהלים את המציאות.
אנחנו מניחות בינינו סיטואציות יום יומיות ופורמות יחד את הסיפורים, מזהות את הרגעים, תופסות את קצה הזנב ומחבקות חזק חזק. אנחנו לומדות מושגים חדשים וממלאות את הסל הפנימי בחמלה ובכלים שונים.
לא פעם, עולה השאלה "עד מתי"?, עד מתי אטפל בעצמי, אפגוש את החלק הזה, את הכאב הזה. מתי המציאות תשתנה?
חשוב לתפוס גם את קצה הזנב של "ההצלחות", של רגעים בהם הגבתי אחרת מהדפוסים שלי, רגעים של שינוי שהם בעצם מציאות חדשה ולזכור שתמיד התשובה לעד מתי?
היא: כמה זמן שמתבקש (יעני "אני לא יודעת")
יגיע רגע בו תעמדי זקופה ותשלפי בפשטות מהסל הפנימי שלך מה שברשותך ולא תיסחפי אחר הרוחות הנושבות בחוץ.
יגיע רגע בו תאהב את עצמך מספיק כדי להתמיד, כדי לקום בבוקר עם תחושת מסוגלות.

"הדרך עודנה נפקחת לאורך" (נתן אלתרמן)

- הילה רוטשילד, רואת דרך - טיפול אינטגרטיבי 050-2120321